אסף שינבאום נולד בינואר, שנת 1975. אסף היה בנם הבכור של לאה וירון, זוג צעיר כמעט בן עשרים, אשר מקורם מקריית ביאליק. אביו ירון מהנדס, ואמו לאה למדה הוראה ועסקה בקליטת עלייה.

עד שהגיעו לכפר סבא, התגוררה המשפחה בבאר שבע וראשון לציון. לאסף יש שני אחים, מוריה, ואורי הבן הצעיר.
אסף היה אדם מיוחד. עוד כתינוק הוא היה סקרן, ערני, ושקט. עם השנים, הסקרנות נהייתה מאפיין חשוב אצל אסף. תמיד הוא היה שואל, ומתעניין. כך גם בעזרת הוריו, תמיד המשיך לפתח חשיבה מיוחדת.

אסף למד בחטיבת הביניים ע"ש בן צבי, ש אותה הוא סיים בשנת 1990. לאחר מכן, הוא עבר ללמוד בתיכון גלילי, וסיים במחזור ג'.

אסף אהב את בית הספר, והלימודים. על אף מחלתו, אסף לא ויתר על השיעורים ואכן בזמן הטיפולים הגיע והשתתף במהלכי השיעורים ככל תלמיד רגיל, מלבד בשיעורי הספורט. הוא היה תלמיד מצטיין, ואהב מאוד את הטיולים הבית ספריים, שכן אסף היה קשור מאוד לארץ ולנופיה.
אסף היה מין "ילד מדעים" , אך גם אהב מאוד מקצועות הומנים וקרא ספרים פילוסופיים כבר מגיל צעיר. אסף היה שילוב מיוחד של רציונל, אדם בעל ראש אנליטי אך עם המון רגש ואכפתיות. הוא היה אדם נבון, צנוע וללא רגשי עליונות כלשהם כלפי סביבתו. הוא לא דרש תשומת לב מיוחדת.

אסף היה אינדיבידואליסט. הייתה לו את קבוצת חברים קרובים, אך הוא היה חבר של כולם. הוא היה כריזמטי, נעים, לא בוטה, לא אגרסיבי אבל תמיד חותר לצדק ומוסר.
אסף היה אדם כן וישיר, אך מאוד אוהב, רגיש, דואג ומתחשב – אפילו בזמן מחלתו, אסף תמך במשפחתו בכל אשר עברו.

באחד מן הימים, אמו התבוננה בו דרך החלון. אסף היה בדרכו לבית הספר עם חברו יואב. היא הבחינה, כי הוא גורר את רגלו. באותו זמן, אסף החל להתלונן על כאבי גב שהפריעו לו. המשפחה הניחה, שכל מה שאסף היה צריך הוא מזרון חדש למיטתו.
אך הכאבים המשיכו. כעבור זמן מה הם פנו לרופא, אשר טען שאלו "כאבי גדילה". לבסוף, התגלתה אצל אסף מחלת הסרטן.

לאחר בדיקת סי.טי וביופסיה, התגלה אצל אסף סרטן מסוג יואנג סרקומה – סרטן שמקורו באחת החוליות התחתונות שבגב, בעצמות הקטנות, ברקמת חיבור.

לאחר הגילוי, החל אסף תהליך של כימותרפיה וכירורגיה. בשנה הראשונה של הטיפולים, היה אסף כמעט כל הזמן בבית החולים. הוא לא ויתר, ואפילו המשיך להיות בעל מוטיבציה לחיות את חייו כרגיל.

לאחר השנה הראשונה, החלה נסיגה במחלתו של אסף. הוא המשיך להיות במעקבים, צילומים ובדיקות דם. אולם בשלב מאוחר יותר, המחלה חזרה להשפיע. אסף כבר לא הלך לצילומים – לא היה צורך לעשות אותם כדי לדעת שהסרטן כבר התפשט בגופו, במקביל לספירת הדם שלו שירדה. הטיפולים של אסף נהיו יותר ויותר חזקים, אך עדיין, הוא לא ויתר.

שבועיים לפני פטירתו, טס אסף לחו"ל – ללונדון. לשם כך, למד להזריק לעצמו מורפיום, לשיכוך הכאבים. יותר מזה לא היה אפשר לעשות.
הטיול האחרון, הכיל בתוכו נימה של אופטימיות, אף על פי שאסף ומשפחתו, הבינו שזהו הטיול האחרון של אסף.

אסף היה אדם מעורר השראה ובעל גבורה. הוא היה בן, אח וחבר. המחלה, הטיפולים, הכל מתגמד ומקבל פרופורציות אחרות לעומת האדם הגדול שהיה. הוא תמיד טען, שיש שתי אפשרויות; "או שהמחלה מכתיבה לך כיצד לחיות, או שאתה תכתיב לה". מסיפורו של אסף, ניתן ללמוד שהתקווה מתה אחרונה. האדם, אינו יודע עד כמה הוא חזק עד שהוא מתמודד עם החיים. והחיים, חזקים מכל דבר אחר.